מ.ק.מ: רָאשֵׁי תֵּבוֹת, סִימָן פָּתוּחַ, קוֹד מֶרְחָבִי. רֶצֶף אוֹתִיּוֹת הַמַּזְמִין פִּעְנוּחַ, אַךְ מְסָרֵב לְהִקָּבֵעַ לְמַשְׁמָעוּת אַחַת: מָקוֹם, מֶרְכָּז, מֶרְחָב, מִקּוּם, מַעֲרֶכֶת קוֹאוֹרְדִּינָטוֹת מְקוֹמִית.
 
מְקוֹמִי: שֵׁם תֹּאַר, שַׁיָּךְ לְמָקוֹם מְסֻיָּם; קָשׁוּר בְּמָקוֹם, נוֹבֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹ מִתְקַיֵּם בְּתוֹכוֹ. בְּהֶקְשֵׁר רַעְיוֹנִי וְתַרְבּוּתִי, מֶנּוֹצָר מִתּוֹךְ שָׂפָה, חֹמֶר, זִכָּרוֹן, הֶרְגֵּלִים, קְהִלָּה, זֶהוּת וּתְחוּשַׁת שַׁיָּכוּת.

בדומה למציאות בה אנו חיים, גם האקדמיה עצמה הופכת למרחב מקומי הנתון לטלטלה. בין מצב ביטחוני מערער לבין מהפכה טכנולוגית המשנה את אופני הלמידה, היצירה וההוראה, הסטודיו, הכיתה והקמפוס אינם עוד מרחבים מובנים מאליהם. הם נעשים זירות חיות שבהן נבחנים מחדש היחסים בין ידע, חומר, אדם, קהילה וטכנולוגיה, ומתוכם נפתחת האפשרות לחשוב על עיצוב ככוח של הסתגלות, אחריות ותקווה.

תערוכת הבוגרים מבקשת להתבונן במושגים כפעולה מתמשכת, כמשהו שנוצר שוב ושוב דרך מבט, חומר, דימוי, תנועה ושימוש. בין קוד לשפה, בין מפה לזיכרון, בין פנים לחוץ, מ.ק.מ ומקומי הם אפשרות לחשוב מחדש על המקום שבו אנו חיים, ועל העתיד שאנו מבקשים לבנות מתוכו.

מיכל קסטיאל