הפרויקט שלי נולד מתוך צורך פנימי לעסוק בזיכרון ובהנצחה. אחרי שאיבדתי שני חברים בנובה, ובמציאות שבה אובדן וטראומה מלווים אותנו מדי יום, הרגשתי שלא מספיק לייצר עוד צורת הנצחה כזו או אחרת בצורה השגרתית והסטטית שמבקשת “להזכיר”, אלא מערכת חיה שמבקשת ליצור חוויה שמטלטלת, נוגעת ומחברת.

 

בחרתי באנדרטת השואה בברלין כמקרה מבחן - מכיוון שזו אנדרטה שנוגעת בפצע הכי עמוק של העם היהודי, ובגלל שהיא מסמלת את הדרך בה זיכרון הופך למקום סטטי, למשהו שקשה להבין באמת. הרגשתי שיש צורך להוסיף רובד נוסף באנדרטה, לא כאובדן היסטורי בלבד, אלא כזיכרון שעדיין מהדהד כאן ועכשיו. בתהליך הזה, ההשוואה בין השואה לבין ה-07.10 לא באה לבטל את ההבדלים, אלא להצביע על משהו עמוק יותר. גם כשיש לנו מדינה, צבא וגבולות, הטראומה עדיין חוזרת. ההיסטוריה לא באמת נשארה מאחור. לכן ההתערבות שלי באנדרטה הקיימת באה לידי ביטוי בשכבה חדשה על גבי האנדרטה, שכבה שמייצגת את האירועים של ה-07.10 מתוך ערכים שבחרתי לקחת מהמלחמה הזו, וכך להפוך אותה ממבנה קפוא למערכת חיה שמשקפת תהליך של הרס, אובדן, שבר, אבל גם של התארגנות מחדש, תקווה ואחדות.