בעידן של שינוי עירוני מתמיד, תופעת מבנים נטושים הולכת ומתעצמת - חללים שאיבדו את ייעודם והפכו לסימן של הזנחה ושכחה. מתוך סוגייה זו בחרתי להתמקד בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מבנה עצום, מורכב ורב שכבתי, שהפך מסמל של שאיפה עירונית למוקד של קריסה. התחנה, על אף מצבה המורכב, מגלמת פוטנציאל לשינוי משמעותי. במהלך הפרויקט הופעל גריד, שממנו נגזרו פעולות של עיבוי וכרסום, שיצרו מרחב חדש.

בפרויקט אני שואפת לבחון כיצד ניתן לראות בקריסה הזדמנות, לא כסיום, אלא כמנוף לצמיחה מחודשת. באופן רגיש, תוך הערכה של תהליכים טבעיים והקשבה למה שכבר מתרחש בשטח, נבנה חזון חדש, שמטרתו להחיות, ולהחזיר משמעות לחללים שנזנחו.