אירועי השבעה באוקטובר זעזעו את כולנו והותירו חותם עמוק בלב החברה הישראלית. בעקבות החוויה האישית שלי ולאחר שניצלתי מהטבח במסיבת הנובה - נולד הפרויקט הזה, שמספר סיפור של מסע אישי ומבקש לתת ביטוי לתהליך ההתמודדות, העיבוד והחיבור מחדש אל החיים והטבע לאחר המשבר. הפרויקט עוסק בתהליך העדין והמורכב של עיבוד טראומה - אותו מסע פנימי שקט שבו הנפש מנסה לאחות את עצמה מחדש לאחר זעזוע עמוק. לעיתים, דווקא כשהחיים ממשיכים כסדרם, האדם נותר קפוא בתוך רגע שלא מרפה. מתוך ניסיון לעבד את אותו הרגע והחוויה המטלטלת, נוצר מרחב המבקש לבחון כיצד חלל פיזי יכול לשמש ככלי לעיבוד טראומה ולריפוי רגשי. זהו ניסיון לתרגם את השבר למרחב שמאפשר עצירה, התבוננות, הקשבה והתחדשות.

​

דרך תכנון חלל שמכבד את השתיקה לצד הנוכחות, אני מבקשת לשאול: האם ניתן לעצב חלל שבו הטראומה אינה מודחקת, אלא מקבלת צורה, הקשבה ומשמעות? כיצד זיכרון, כאב וריפוי משתלבים יחד במרחב? האם מרחב פיזי יכול ללוות ריפוי רגשי? ומה תפקידו של המרחב הפיזי בתהליך רגשי כל-כך אישי?